פסק-דין בתיק ע"פ 40584/07

1.       עניינה של המערערת נדון, בגלגול ראשון, בבית המשפט העליון (רע"פ 2096/06). וזו השתלשלות העניין, בקצירת האומר: בשנים 2004-2005 נרשמו לרכב הרשום בבעלות המערערת שלושה דו"חות על עבירות תעבורה, שעניינם "עבירות קנס". הדו"חות נשלחו למען המגורים של הורי המערערת, והקנס בגינם שולם בידי אחיה, שהוא זה שנהג בפועל ברכב בעת ביצוע העבירות.

2.       משנודע למערערת כי ההרשעות הנובעות מתשלום הקנס בגין העבירות, נרשמו במרשם הפלילי של משטרת ישראל על שמה, ולא על שם אחיה, היא פנתה לרשויות משרד התחבורה ומשטרת ישראל כדי לתקן את הרישום, בדרך של "הסבת" דו"חות העבירה על שם אחיה.

3.       המערערת הופנתה לשם כך לבית המשפט לתעבורה, שדחה את בקשתה, בעיקר, בשל עבור תקופה של שנים מיום ביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה על החלטת בית המשפט לתעבורה.

4.       בית המשפט העליון, שאליו פנתה המערערת בבקשת רשות לערער, למעשה, על החלטת בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט א' טננבוים), דחה את הבקשה, מן הטעם העיקרי שהרשות לערער אינה המסגרת המתאימה לבירור העניין, אף שלא מטעמיו של בית המשפט לתעבורה.

5.       בית המשפט העליון קבע כי נימוקיו של בית המשפט לתעבורה לדחיות "בקשת ההסבה", שהם הסיכון הטבוע במסירת רכב לשימושו של אדם אחר, או "העומס על בית המשפט המתבקש לבחון מחדש הרשעות של עבר" אינם הנימוקים הקובעים במקרה דנן, לבחינה אפשרות ההסבה של הרישום הפלילי. הטענה היחידה שצריכה לפנים היא, טענת המערערת, כי ההמצאה לא בוצעה כדין. כך קבע בית המשפט העליון.

6.       בית המשפט העליון עוד קבע, כי דרכים שונות עומדות בפני מי שרשומה נגדו הרשעה, בשל תשלום קנס בעבירת תעבורה שהיא עבירת קנס. בחלקן, מוגבלות דרכים אלה בזמן, משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך.

אולם, מקום שבו לא ידע אדם ולא יכול לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד הזמנים שנקבע בדיון.

7.       בעניינה של המערערת הוסיף בית המשפט, כהאי לשנה:

     "אפילו הנחתי כי הצדק עם המבקשת וההודעות נשלחו לכתובת שאינה כתובת מגוריה, השקפתי היא כי אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. מבעליו של כלי-רכב אתה מצפה וזוהי גם חובתו על פי חוק... כי ידאג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה היא כתובתו האמיתית. מקום בו לא עשה כן לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו"

8.       הרשעתה של המערערת בעניין שלושת הדו"חות האמורים הפכה לחלוטה ולא ניתן להשיג עליה (סעיף 9 להחלטת בית המשפט העליון).

          אולם, בית המשפט הוסיף דברים אלה:

"אין פירוש הדבר כי בהכרח נסתם הגולל על יכולתה של המבקשת לעתור לביטול ההרשעה באמצעות הכללים הקבועים לכך בדין, ואולם דבר זה לא יוכל לעשות בגדרה של בקשה לערעור נוסף"

9.       הנה כי כן, בשל דברים אלה, עתרה המערערת בבקשה לביטול פסק דין, שיש בו, כאמור הרשעה חלוטה. למעשה העוררת ביקשה הארכת מועד לביטול פסק הדין, ולביטולו אחרי הארכת המועד.

10.      נימוקי המערערת בבקשתה הם חזרה על בקשתה מ-22.10.2006, תוך שהיא מסתמכת על החלטת בית המשפט העליון ברע"פ 2096/07, ותוך שציינה כי היא פונה על בסיס ההחלטה האמורה, שלא סתמה את הגולל על בקשתה המחודשת.

בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט א' טננבוים), לא קיבל את טענות המערערת, אך דן, כדבריו, "במקצת טענותיה" ודחה אותן.

11.      בית המשפט קמא קבע, כי אין כל ספק שהמערערת ידעה או יכלה לדעת על הדו"חות. מי ששילם את הקנסות הוא אחיה, ובית המשפט קבע, כי הוא מטיל ספק באי-ידיעתה על הדו"חות. משנשלחו הדו"חות למען הוריה הרי שיכלה לדעת על הדו"חות. ועוד זאת, משמסרה את הרכב לשימושו של אחיה, הייתה צריכה להביא בחשבון כי ביצוע עבירות על ידיו יחולו עליה, כבעלים.

וגם זאת, מדובר ברישום פלילי - תעבורתי, שחלות עליו הוראות דין מיוחדות, שלפיהן רואים את הבעלים הרשומים של הרכב כמבצע העבירה, אלא אם כן הוכיח מי נהג ברכב אותה שעה, והכל במגבלות הזמן שנקבעו.

12.      החלטת בית המשפט קמא, מיום 18 ביולי 2007, נשוא ערעור זה, היא נכונה ואין מקום להתערב בה.

13.      הכלל שנקבע בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הוא, שכאשר משלם אדם את הקנס שנקבע בדו"ח העבירה, בתוך 90 יום מיום המצאת הדו"ח, רואים אותו כמי שהודה בביצוע העבירה, הורשע ונגזר דינו. בעניין אחר (ע"פ 40240/07 אורלי ששון פור ואח' נ' מדינת ישראל) אמרתי, שהמקרה הרגיל הוא כאשר בעל הרכב הוא זה שמשלם את הקנס, כי אז גם לא יישמע בטענה שלא הוא זה שנהג ברכב, כל עוד לא הוכיח מי נהג ברכב אותה שעה. במקרה שבו הבעלים הרשום לא שילם הקנס אלא אחר שילמו , במכוון או שלא במכוון, ניתן לבחון את השאלה אם ידע או היה עליו לדעת על העבירה או על תשלום הקנס על ידי אדם אחר. החוק יוצר, הלכה למעשה, חזקה, שלפיה עצם תשלום הקנס מעלה שבעל הרכב הוא זה ששילמו. זו חזקה הניתנת לסתירה, ועל הטוען - חובת ההוכחה.